586 לפנה"ס
הגלות
גולי נבוכדנאצר
צבאות בבל מחריבים את בית המקדש הראשון בירושלים ומוליכים את עילית יהודה לגלות בין החידקל לפרת. בשבי קורה דבר לא צפוי: הגולים מקימים בתי כנסת ובתי מדרש, ויהדות ניידת של טקסט ותפילה ששום צבא אינו יכול לשרוף.
היסטוריה של 2,600 שנה
יהודי עיראק
הקהילה הגלותית העתיקה בעולם: מנהרות בבל אל ישיבות סורא, שווקי בגדד העות'מאנית ובתי המסחר של בומביי, כלכותה, רנגון ושנחאי.
586 לפנה"סהיום
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן." תהלים קל"ז
דברי הימים
נהר של זמן
נוכחות יהודית רצופה בארם נהריים, ארוכה כמעט מזו של כל קהילה בכל מקום אחר. המפה מתקדמת יחד עם הגלילה ומראה היכן חיו תחת כל שלטון בתורו; קו הגבול המודרני של עיראק נשאר דק עד 1920, השנה שבה שורטט לראשונה.
539 לפנה"ס
הבחירה
כורש פותח את השערים, והרוב נשארים
כורש מלך פרס כובש את בבל ומתיר ליהודים לשוב לירושלים. יש שחוזרים. הרוב לא. בבל היא כבר בית: משגשגת, למדנית, ומנהלת את עצמה תחת ראש גולה (ריש גלותא), מנהיג הטוען לייחוס מבית דוד.
ריש גלותא · ראש הגולה220–500 לספירה
הישיבות
סורא, פומבדיתא והתלמוד
הישיבות הגדולות של סורא (שיסד רב בסביבות שנת 219) ושל פומבדיתא נעשות המרכז הרוחני של העולם היהודי. במשך שלוש מאות שנה נארגים דיוניהן אל תוך התלמוד הבבלי, עד היום טקסט היסוד של ההלכה, הנלמד בכל יבשת.
762–1038
הגאונים
בגדד, בירת העולם היהודי
הח'ליף העבאסי אל-מנצור מייסד את בגדד בשנת 762, והישיבות באות בעקבותיה. שלוש מאות שנה משיבים הגאונים, ראשי הישיבות כרב סעדיה גאון ורב האי גאון, לשאלות הלכה מספרד ועד תימן. בסביבות 1170 מתאר הנוסע בנימין מטודלה בגדד של ארבעים אלף יהודים, עשרים ושמונה בתי כנסת ועשר ישיבות.
1534–1917
בגדד העות'מאנית
סוחרי עיר השיירות
תחת השלטון העות'מאני נבנית הקהילה מחדש אחרי חורבן המונגולים של 1258. סוחרים יהודים שולטים במסחר של בגדד עם חלב, פרס והודו; החכם יוסף חיים, "הבן איש חי" (1835–1909), נעשה מן הקולות הרבניים האהובים בעולם הספרדי המודרני. עולי רגל עודם נוהרים אל קבר הנביא יחזקאל באל-כפל.
1832
הפיזור
דוד ששון נמלט לבומביי
בורח מרדיפות המושל דאוד פאשה, דוד ששון, בנו של גזבר, מגיע לבומביי ב-1832 ומקים אימפריית מסחר של כותנה, תה וטקסטיל. בני הזמן כינו את בני ששון "הרוטשילדים של המזרח". קהילות בת בגדאדיות פורחות לאורך הנתיבים: כלכותה (מ-1798), רנגון, סינגפור, שנחאי, הונג קונג, עם בתי כנסת שמגישים תבית מבורמה ועד הבונד.
1917–1932
הפריחה
שליש מבגדד
כשהבריטים נכנסים לבגדד ב-1917, היהודים הם בערך שליש מהעיר: בנקאיה, משורריה, מוציאיה לאור ונגניה. ששון חסקיל נעשה שר האוצר הראשון של עיראק העצמאית. בקונגרס המוזיקה הערבית בקהיר ב-1932 כמעט כל הנגנים במשלחת עיראק הם יהודים.
1941
השבר
הפרהוד
בחג השבועות, 1–2 ביוני 1941, אחרי קריסת הפיכה פרו-נאצית, מתנפל המון על בגדד היהודית. כ-180 יהודים נרצחים ומאות נפצעים; בתים וחנויות נבזזים. אחרי 2,500 שנה, אמון הקהילה בעתידה בעיראק נשבר.
1950–1952
היציאה
מבצע עזרא ונחמיה
אחרי קום ישראל, הציונות נעשית בעיראק עבירה שדינה מוות. חוק משנת 1950 מתיר ליהודים לצאת רק אם יוותרו על אזרחותם; אחר כך מוקפא רכושם. בתוך פחות משנתיים מוטסים לישראל כ-120,000–130,000 יהודים, במבצע הקרוי על שם מנהיגי שיבת ציון מבבל. יותר מ-96 אחוזים מהקהילה עוזבים, רובם עם מזוודה אחת.
1952–היום
הגחלים
סוף, והמשך
האלפים המעטים שנשארו סבלו רדיפות גוברות, ובהן תלייתם הפומבית של תשעה יהודים בבגדד ב-1969. עד 2003 נותרו עשרות בודדות; היום, פחות מקומץ. אבל יהדות עיראק לא נעלמה: היא עברה. רמת גן, לונדון, ניו יורק, מומבאי ובית כנסת שעודו עומד ביאנגון נושאים הלאה את מנגינותיה, מתכוניה ותפילותיה של בגדד.
0
שנות נוכחות רצופה בארם נהריים
0
יהודים בעיראק בשיא המודרני של הקהילה, 1947 בערך
0
הוטסו לישראל, 1950–52
0
יהודים שידוע כי נותרו בעיראק היום
הפזורה המסחרית הבגדאדית
נתיבי הפיזור
משלהי המאה השמונה עשרה ואילך הלכו סוחרים יהודים בגדאדים מזרחה בנתיבי האופיום, הכותנה והתה, והקימו בתי כנסת מבומביי ועד שנחאי. בחרו עיר.
הקישו על עיר זהובה לקריאת סיפורה · שטח הנקודה = גודל הקהילה בשיאה (הערכות)
762
כ-90,000 יהודים ב-1940 בערך, שליש מהעיר
בגדד · بغداد
עיר האם. הרובע היהודי, בתי החצר ובתי הכנסת הגדולים שלה עיגנו קהילה שסחרה מן החידקל ועד ים סין, ושבניה ובנותיה נשאו את הניב ואת המטבח שלה אל כל נמל שבמפה הזאת.
השולחן
הטעם של בבל
המטבח היהודי העיראקי איטי כשבת, מתוק כתמר ומרובה מסעות: מאכלים שנולדו בבגדד, עובדו מחדש בבומביי ובכלכותה, והיום הם אוכל יומיומי בישראל. הפכו את הקלפים.
מהמטבח
צפו בהכנת כובה בורגול: בת דודתה עטופת הבורגול של כובה השוונדר שלמעלה, מעוצבת ביד כפי שנהגו מטבחי בגדד מאז ומעולם.
ירושה
תרבות שלמה בזעיר אנפין
שפה, מוזיקה, למדנות וטקס ששרדו עשרים ושש מאות שנים של אימפריות.
حكي مال يهود
הערבית היהודית של בגדד
הקהילה דיברה ערבית משלה, ניב קלתו המשמר צורות מסופוטמיות עתיקות שאבדו בדיבור המוסלמי הבגדאדי, ונכתב באותיות עבריות.
סידורים, עיתונים ושירי אהבה נדפסו בו; היום הוא שורד בעיקר במטבחים ובבדיחות של סבים וסבתות ברמת גן ובלונדון.
المقام العراقي
אמני המקאם
המוזיקה הקלאסית העיראקית, המקאם ותזמורת הצ'לגי, הייתה מקצוע יהודי כמעט לגמרי. האחים סאלח ודאוד אל-כוויתי כתבו שירים שכל עיראקי מכיר עד היום.
כשעזבו היהודים ב-1951 התרוקנה תזמורת רדיו בגדד כמעט בין לילה; האחים בנו את מוזיקתם מחדש בישראל, תחילה כמעט באלמוניות.
בן איש חי
עיר הלמדנים
מעורכי התלמוד דרך רב סעדיה גאון ועד הבן איש חי, בגדד העמידה פוסקים שהכרעותיהם מנחות את המנהג הספרדי בעולם עד היום.
קבר הנביא יחזקאל באל-כפל, עטוף כתובות עבריות, היה אתר העלייה לרגל הגדול של יהדות עיראק, משותף מאות שנים לשכנים המוסלמים.
ראש השנה
הימים הנוראים
סליחות לפני עלות השחר מראש חודש אלול, שולחן סדר של משחקי מילים שקבע הבן איש חי, שופר בארבע לפנות בוקר, ויומיים שבהם לאיש לא הרשו לישון.
אפרים שהרבני מתאר בהקלטה את ראש השנה של ילדותו, וברכתה של סבתא שולה עצמה נמצאת בשלה. ראש השנה בבגדאד היהודית.
סוכות
שבוע בחצר
הסוכה נבנתה מכפות תמרים, דפנות כמו סכך, על שלד עצים שהמשפחה שמרה משנה לשנה, וארבע מיטות ארוכות בתוכה. איש לא בא לבקר בה; עברו לגור בה.
בתי הספר של הקהילה לא נפתחו עד שפורקה, שבועות אחרי אלה של הממשלה. סוכות בבגדאד היהודית.
חינה
חינה, קמעות ועין הרע
חתונות נפתחו בליל חינה של קריאות שמחה ומגשי ממתקים; תינוקות ענדו קמעות חמסה; בתים נשמרו בחרוזים כחולים ובברכות.
הטקסים חצו את האוקיינוס בשלמותם: חינה במומבאי או ברנגון נראתה ונשמעה כמו חינה בבגדד.
ששון
עולם ששון
נדבנות השושלת בנתה את ציוני הדרך של הפזורה המזרחית: ספריית דוד ששון בבומביי, בית הכנסת אוהל דוד בפונה, בתי ספר, מזחים ובתי חולים ממומבאי ועד שנחאי.
מגן דוד (1864) וכנסת אליהו (1884) עדיין עומדים במומבאי, תכלת וזהב, משופצים ופתוחים.
מוסמיא ישועה
מוסמיא ישועה, יאנגון
בית הכנסת היחיד במיאנמר (1854, נבנה מחדש 1896) שירת בשעתו כ-2,500 יהודים בגדאדים שסחרו בטיק ובאורז ברנגון.
היום שומרת עליו משפחת סמואלס: טיק מבריק, תיקי תורה מכסף, וספר מבקרים חתום בידי נוסעים מכל מקום שאליו נפוצה הקהילה.
הניב
איך נשמעה בגדד היהודית
הערבית של הקהילה הייתה משלה: מדוברת בבית, נכתבת באותיות עבריות, ושונה דיה כדי שבגדאדי יזהה אתכם לפי מילה אחת.
מבחן המילה האחת
בשנת 1964 מיפה הבלשן חיים בלנק את שלושת הניבים העדתיים של בגדד, המוסלמי, הנוצרי והיהודי, ומצא שהם נבדלים באופן שבו אומרים "אמרתי".
قلتُ
qeltu
יהודים ונוצרים
מול
گلت
gilit
בגדד המוסלמית
הבלשנים קוראים היום לכל משפחת הניבים הצפון-מסופוטמית קלתו, על שם הצורה היהודית והנוצרית, המשמרת ערבית קדומה שבגדד היהודית שמרה בעוד העיר משתנה סביבה. למבטא היהודי היה סימן היכר נוסף: ר' נעשתה ע', כך שראסי ("הראש שלי") נשמע ע'אסי. והקהילה כתבה את הערבית שלה, ממכתבים ועיתונים ועד הוראות תפילה, באותיות עבריות.
شلونك؟
shlonak?
מה שלומך?
מילולית "מה הצבע שלך?", ה"שלום" העיראקי לכל מטרה. שלונַכּ לגבר, שלונֵכּ לאישה.
أكو · ماكو
aku · maku
יש · אין
העיראקיות שבמילים, שלפי המסורת העממית ירושה מן האכדית, שפתה של בבל העתיקה עצמה.
على عيني وراسي
ʿala ʿeni w-ghasi
"על העיניים ועל הראש": בשמחה, הכול בשבילך
ההן החם הקלאסי. במבטא היהודי ראסי נעשה ע'אסי, ה-ע' המסגירה.
عيني
ʿeni
"העיניים שלי": יקירי
מילת החיבה היומיומית לכל אהוב: ילד, חבר, לקוח. שגורה עד היום בדיבור העיראקי בישראל.
الله يخلّيك
Allah ykhallik
"אלוהים ישמור אותך"
הבבקשה והתודה של חיי היומיום, לרכך בקשה, להשיב על טובה.
السبت
is-sebt
השבת
היום שבו האט הרובע: בלי עבודה, בלי סירוק, וטיולים ארוכים בעיר, כמו שנהג אביה של סבתא.
وياك
wayyak
"איתך"
לצידך, יחד איתך; המילה הקטנה שהשירים העיראקיים נשענים עליה.
صلا
sla
בית כנסת
מן הארמית צלותא, "תפילה", מילה שעברה היישר משפת התלמוד אל הערבית של הקהילה.
פתגמים של סבתא
הקלטות המשפחה משמרות את סבתא שולה מדקלמת פתגמים בניב הזה ומתרגמת אותם בעצמה. הערבית ניתנת לשחזור רק בחלקה מן הקלטת, ולכן מה שנשמר הוא הפירושים שלה עצמה.
על כבוד עצמי: מי שמכר אותך, תמכור אותו; אינך צריך להמשיך להסתכל בפניו. על מוצא: כמה שתעשה לאדם, הוא חוזר למקום שממנו בא; כל אחד יורד אל השורש שלו. על גאווה: מי שעושה את עצמו גדול אינו שווה דבר. על פזיזות: אל תמהר; הסבלנות מתקנת.
התעתיקים מקורבים; הניב היה עולם מדובר, והיום הוא שורד בעיקר במטבחים ובבדיחות של נכדיו, ברמת גן ובלונדון. מילים שסבתא עצמה השתמשה בהן שמורות בפרק שלה למטה.
חיי יומיום
תמונות מבגדד היהודית
איך נראו באמת חיי היומיום בקהילה בשנות השלושים והארבעים, תמונה אחר תמונה, מתוך העדות המלאה ביותר ששרדה, פרי עטו של אחד מילדיה.
המקור
התמונות נשענות על בגדאד, אתמול (2003), ספר זיכרונותיו של ששון סומך: יליד בגדד 1933, שנתיים לפני סבתא; יצא עם היציאה הגדולה בגיל שבע עשרה; לימים מבכירי חוקרי הספרות הערבית. הזיכרונות שלו. הנושא הוא עולמה היהודי של העיר כולה.
לילות קיץ
שוב הגג
על גגות בגדד השטוחים ישנו משפחות שלמות את הקיץ תחת כילות שריחן ריח סבון כביסה; לילדים סיפרו שהצורות שעל הירח הן רועה ורועָה עם עדריהם.
בלילות של רוח דרומית נסחף פסקול קולנוע דיאנה, שבבעלות יהודית, מעל הגגות; סרטים רצו שבועות, ונערי השכונה למדו סצנות שלמות בעל פה. אותם גגות שסבתא זכרה בהם תחושת ביטחון.
לפני המזגן
חלונות של קוצים
נגד רוחות הקיץ הלוהטות נדחסו אדני החלונות העמוקים בקוצי מדבר והוצפו בדליי מים, כך שהאוויר נכנס הביתה מקורר ומעט מבושם: קודמו הביתי והריחני של המזגן, בעיר שעברה דרך קבע את 45 המעלות.
הנהר
לילות באל-ג'זרה
בכל קיץ, כשירדו מי החידקל, עלו איי חול באמצע הזרם. משפחות חתרו אליהם בסירות בלם עם גרמופונים וכלי נגינה, הדליקו מדורות ושיפדו דגי נהר סביב הלהבות: מסגוף, מתובל תוך כדי צלייה בקארי ובעגבנייה.
אלה אותם איים שסבתא זכרה כ"אל ג'זרה": חול, שירים ודגים על האש. מילתה הלא ודאית, מאוששת בספר זיכרונות שראה אור.
השכונה
ערוגות החסה
שכונות חדשות של שנות השלושים כמו בוסתאן אל-חס, "ערוגות החסה", החכירו קרקע מדינה בזול לתשעים ותשע שנים למעמד ביניים מעורב: פקידים, רופאים ומורים יהודים, מוסלמים ונוצרים זה לצד זה. ברחוב אחד כזה גרו ניצולים ארמנים, שוטר מוסלמי, הסופר לעתיד סמי מיכאל, ובמדורות הנהר, נערי המשפחה שתקים את אימפריית הפרסום של סאצ'י.
שפות
ארבע לשונות בבית אחד
משק בית יהודי ממעמד הביניים התנהל בשפות מקבילות: ערבית יהודית בבית, ערבית מוסלמית ברחוב, אנגלית בבנקים הבריטיים, צרפתית מימי בית הספר של האליאנס; אימהות שהתגאו בלשונותיהן האירופיות ולא קראו ערבית מימיהן.
בביתו של בעל הזיכרונות עצמו היו כתבי העת אמריקאיים, ולא היה אף ספר ערבי אחד.
הבחירה
יהודים בספרות הערבית
דורה האחרון של הקהילה העמיד סופרים שאימצו את הערבית הספרותית כשלהם: נערים שהוציאו את דמי הצהריים בסמטת הספרים המשומשים, פרסמו בשבועוני בגדד, זכו לחונכים חוצי עדות ולקבלת פנים מהמשורר הגדול אל-ג'ואהירי, שנכלא בשעתו על הגנה בעמוד הראשון על יהודי בגדד העניים. תיקוני הגהה של נער יהודי אחד אף נדפסו בספרו הבא של אל-סיאב; אותו נער הוא בעל הזיכרונות שהפרק הזה נשען עליהם.
בגדד האחרת
לא לכולם היה נוח
דו"ח משנת 1910 של המתורגמן היהודי של הקונסוליה הבריטית מנה חמישה אחוזים עשירים ושישים אחוזים עניים בקרב יהודי בגדד. ספר הזיכרונות מסרב לתת לנוסטלגיה למחוק אותם: משפחות רובע התוראת הצפופות, הכובסות שידיהן מצומקות מן המים, וצריפי הפחונים שמנה נער מפקד בן שלוש עשרה, עבודה שממנה שב הביתה חולה בליבו.
פוליטיקה
כרוז כמו גחלת לוהטת
סביב הצבעת החלוקה של 1947 עברו כרוזים קומוניסטיים אסורים בין תלמידים, שנת מאסר למי שנתפס, לעיתים בדרך הביתה על פני שוטר השותה תה במרפסת השכנה. לצעירים יהודים רבים היה הקומוניזם הדרך להיות עיראקי ומודרני בבת אחת; ב-1949 נתלה בן העשרים ושתיים סאסון דלאל, מהרוחות החיות היהודיות בתנועה.
1950–51
ההתפרקות, מבפנים
ילדי 1941 צפו בבוזזי הפרהוד מבעד לרשתות החלונות. אחר כך באו פיטורי 1948, תלייתו של איש העסקים שפיק עדס, וב-1950 חוק ויתור האזרחות, עם פצצה בבית הכנסת ששימש לשכת רישום. למשפחות היוצאות קרעו פקחי שדה התעופה תצלומים; רכושן הוקפא בחוק מאחוריהן.
בעל הזיכרונות מכר את ספרייתו האהובה לפי משקל, שמר שלושה כרכים דקים של שירה ערבית, והמריא במרץ 1951, והגיע לישראל בפסח.
בעקבות ששון סומך, בגדאד, אתמול (2003), מסופר כאן במילים שלנו
משפחה אחת
בגדד של סבתא
כל מה שלמעלה קרה למישהו. זה המישהו שלנו: פרק המשוחזר מרשימות קצרות של ריאיון עם סבתי, שמור במילותיה שלה, על אי-הוודאויות שבו. מאז שצצו סריקות המשפחה, הוא מעוגן בשני המסמכים שלמטה.
נולדהבגדד, 1935
גובה1.65 מ'
שיערשחור
סימנים מיוחדיםשומת חן בלחיה השמאלית
עמוד האשרותבנק עות'מאן, בגדד: "granted", 1950
תצלומי משפחה
האנשים שמאחורי המסמכים.
היא גדלה ילדה יהודייה בבית בגדאדי דתי, בית שכבר נשא סיפור: אביה גדל יתום מאב, אביו שלו אבד במלחמה, ואימו נותרה לגדל ארבעה ילדים לבדה. בגדד, בסיפורה, מתחילה לא בסכנה אלא בביטחון: שינה באותו בית עם שכנים ערבים, ובלילות קיץ לוהטים העלאת מצעים אל הגג השטוח לישון תחת כיפת השמיים; שכונות שלמות, בתים יהודיים ומוסלמיים כאחד, חולקות אותו נוף גגות זרוע כוכבים. הזיכרון הזה, אמרה, הרגיש בטוח.
היו יציאות אל החידקל, אל אל ג'זרה, אי או שרטון בנהר, עם שירים ודגים שנצלו ליד המים, עולם המסגוף. האוכל נמצא בכל פינה בזיכרונה: הכול טרי ("אורגני", אמרה, מתרגמת את ילדותה למילון של היום), חסה שכינתה חסה, מאכל קמח רך ששמו אבד, ומשקה שאחרי הארוחה שקראה לו מאזה. לשבת היו חוקים (אביה לא סירק את שערו, שמא ייתלשו שערות) אבל גם חירויות: הליכות ארוכות בעיר.
ההליכה הייתה חשובה. הצעיר שעתיד להיות סבא אהב ללכת בבגדד: כראדה, בתאווין, הרבעים הקוסמופוליטיים שבהם חיו יהודים, מוסלמים ונוצרים זה לצד זה. היא הייתה נערה בעיר שהכירה ברגליה.
ואז השתנתה האווירה. ערבים תקפו, גנבו והרגו ילדים, והפחד נכנס לחשבונות המשפחה: הם חדלו לרצות שתיסע לבית הספר, "אף שזה לא היה באמת" מסוכן, אמרה, מבחינה עד הסוף בין הסכנה לפחד ממנה. הדרכון שלה אומר שנולדה בבגדד ב-1935, כלומר את התקיפות שזכרה ראתה בעיניים של ילדה כבת שש: הפרהוד של 1941 כפי שילדה חוותה אותו. בגיל שבע עשרה עזבה את בגדד, ועבדה שנתיים-שלוש לצד סבא כשהחלו חייהם המשותפים.
הנייר מסכים איתה. עמוד התיאור בדרכונה רושם את הנערה שראה הפקיד: מטר שישים וחמש, שיער שחור, עיניים כהות, ובדיו כחולה תחת "סימנים מיוחדים", שומת חן בלחיה השמאלית. בעמוד אשרות חותמת סגלגלה של בנק עות'מאן: granted, 1950: ניירת היציאה של העזיבה הגדולה. ההטסות נמשכו אל תוך 1952; צאי אז, והיא בת שש עשרה או שבע עשרה. הרשימות אמרו שבע עשרה.
סבתה, שהתאלמנה במלחמה ונותרה לגדל ארבעה ילדים לבדה, בירכה אותה שיהיו לה שבעה ילדים; היו לה שבעה. הרשימות מדלגות עשרות שנים ונוחתות במקום רגיל: סבתא, אם לשבעה, עם מתבגרים בבית, עובדת במסעדה בתחנת דלק.
הדרכון מעגן את מה שהרשימות רק שיערו: ילידת 1935, ילדה כבת שש בפרהוד, יצאה עם היציאה הגדולה בגיל שש עשרה או שבע עשרה. השנה שבכתב היד היא הקריאה הטובה ביותר שלנו; הרשימות שמורות כפי שנאמרו, והמילים הלא ודאיות נשארות לא ודאיות בכוונה.
מהרשימות
"sleeping in same house with arabs, sleeping on the roof, feeling safe"
בתי בגדד שטוחי הגג; משפחות ישנו על הגגות בחום הקיץ. זיכרון הילדות החזק ביותר שלה מבגדד הוא זיכרון של ביטחון.
מהרשימות
"al jazra: river sand dune songs, cooking fish"
איי החול של החידקל שעלו מדי קיץ; ספרו של ששון סומך מתאר את אותם לילות: סירות, מדורות, מסגוף משופד סביב האש. מילתה הלא ודאית, מאוששת בעדות (ראו מדור חיי העיר).
מהרשימות
"he liked to walk around in bagdhad, karada, bataween"
סבא, כצעיר: חיזור ברגל ברבעים המעורבים והקוסמופוליטיים של בגדד.
מהרשימות
"family didn't want savta to go to school, thought it was a dangerous travel, even though it wasn't really"
איך אלימות קהילתית משנה חיים גם בלי לגעת בהם ישירות: ההיסטוריה אינה רק "נהרגו אנשים"; היא "הוריי הפסיקו לתת לי ללכת לבית הספר".
מהרשימות
"she left baghdad at age 17"
הדרכון שלה מאשש זאת: ילידת בגדד 1935, ניירת יציאה חתומה 1950, הטסות עד תוך 1952: שש עשרה או שבע עשרה ביציאה. העובדה האחת שעיגנה את הכרונולוגיה כולה, והיא החזיקה.
al jazraאי בנהר · לא ודאי
chassaחסה
mazaמשקה שאחרי האוכל · לא ודאי
bayeeבגד שלבשה · לא ודאי
tfilat aboתפילה לבריאות הזולת
Shulamit = Salcha"שם מצליח לילדה"
בקולה שלה
סבתא בהקלטות
הקלטות האודיו של המשפחה משמרות את סבתא עצמה: פתגמים בערבית היהודית של בגדד, חלומות ופתרונם, ושיחה אחר שיחה של ברכות טלפוניות לילדיה ולחברותיה.
במרכזן עומד סיפור מתן השם לבנה הבכור. שמואל הנביא, סיפרה, בא אליה בחלום של קדחת בזמן ההיריון ושוב כשהייתה ערה, ואמר לה לקרוא לילד שמואל. המשפחה רצתה מנשה, על שם אביו של סבא, ובמשך שנים נשא הילד את שני השמות, מנהג השם הכפול העיראקי בזעיר אנפין, עד שרב פסק שבמרשם יישאר רק שמואל ואמר למשפחה שאימם אישה כשרה שיש לשמוע בקולה.
ההקלטה תומללה במכונה וחלקה אינו ברור; סיפוריה שמורים כפי שסיפרה אותם. לעמוד של סבתא שולה.
מפי אחיו של סבא
ניסים ושולה, כפי שסיפר אפרים
במרץ 2014 הקליטה המשפחה ראיונות עם אפרים שרעבני, אחיו הצעיר של סבא ניסים. עדותו משלימה את צידו של סבא בסיפור.
סבא נולד ניסים כדורי שרעבני, הילד הרביעי והבן הראשון של מנשה בן יוסף שרעבני ושל ג'ורג'יה בת עזרא. שם המשפחה בא משערבאן, עיירה סמוך לגבול פרס; משפחות יהודיות בעיראק נקראו בדרך כלל על שם עריהן. מנשה גויס לצבא העות'מאני בסביבות 1910 ובילה עשור בארץ ישראל, שם מתה אשתו הראשונה ממלריה בטבריה. הוא שב לבגדד ב-1920 בחוסר כול, נישא שוב ב-1921, וניהל חנות קטנה שאחי אשתו עזרו לו לפתוח. תחילה נולדו שלוש בנות (לואיז, ג'ולייט והילה), אחר כך ניסים, אפרים ושאול. כל ילד נשא שם שני (כדורי, כמאל, אדוארד): אחד לזכר מתי המשפחה, אחד כדי להשתלב.
ניסים היה הבן הראשון אחרי שלוש בנות, ולפי עדות אחיו גדל מפונק ותקיף. הוא סיים שש שנות לימוד ולמד הנהלת חשבונות. בפרהוד נשדדה חנות המשפחה עד תום; בגיל שלוש עשרה או ארבע עשרה ניהל אותה עם אפרים בן השתים עשרה, מוכר את המעט שנותר, כי אביהם לא יכול היה. אחר כך שירת שלושה חודשים בצבא העיראקי; המשפחה שילמה חמישים דינר, כסף רציני אז, כדי לפדות את יתרת שנתיים השירות.
את שולה פגש בבית המסחר שבו עבד. הפירמה סחרה בשקי יוטה, שהתייקרו בכל פעם שהחידקל הציף והקבלנים נזקקו לשקי חול לסוללות, ושנפרמו ונתפרו זוגות זוגות למשלוחי תמרים מבצרה אל מעבר לים. שש או שבע נערות באו למחסן לפרום ולתפור את השקים. שולה, אחת משלוש בנותיו של פועל בלי בנים, הייתה ביניהן; אפרים, פקיד במחסן אחר של אותה פירמה, הכיר את כולן. ניסים חיזר אחריה והם יצאו בסודיות. הוא קנה רישיון נהיגה דרך מתווך בחמישים דינר ולקח אותה לנסיעות של שעות. כשפתח חוק 1950 את השערים ומשפחתה נרשמה לעזוב, השביע אותה שלא תינשא לאחר. היא נשבעה. כעבור חודשים הגיע, והם נישאו בשבועות שלפני חג השבועות 1951, בביתו של רבה הראשי של עפולה.
בישראל ריצף רצפות, ואחר כך עבד במפעל טקסטיל עד הפנסיה. בני הזוג שכרו בירושלים, אחר כך בפתח תקווה ברחוב כצנלסון, ולימים קנו ברוטשילד. ב-1956 ריצף את ביתו החדש של אחיו (בתשלום, מציין אפרים), ושני האחים גויסו למילואים במלחמת ששת הימים.
מתח אחד ברישומים: חתונה באביב 1951 משמעה ששולה עזבה את בגדד סביב 1950, צעירה מגיל שבע עשרה שברשימות, אם שנת 1935 שבדרכון מדויקת. מסמכים עיראקיים נשאו לא פעם שנים משוערות. גם העדות וגם הרשימות נשמרות כפי שנמסרו. לקריאת הראיון המלא.
מורשת
הקהילה שכתבה את התלמוד, ניהלה את שווקי בגדד וזרעה בתי כנסת מבומביי ועד שנחאי חיה היום כמעט כולה מחוץ לעיראק, אך שפתה, המוזיקה שלה ומתכוניה מוכרים היום יותר מאי פעם.
סיכומו של האתר עצמו, מתוך המדורים שלמעלה